פסק-דין בתיק ע"א 5778/04

1.        המערער בע"א 5791/04 (להלן: "התובע") נפגע בשתי תאונות דרכים, האחת מיום 4.3.96 והשנייה מיום 4.10.01. עיקר נזקיו הם מהתאונה השנייה (להלן: "התאונה"), שלגביה נסב נושא הדיון בערעורים.

2.        התובע יליד 1966, בן 35 בעת אירוע התאונה ובן 38 בעת מתן פסק-דינו של בית-משפט קמא, עבד מגיל 20 עד למועד התאונה כנהג כלי רכב כבד. לטענתו, מאז התאונה הוא איננו מסוגל לעבוד עוד כנהג על כלי רכב כבד, לא כנהג בכלל ואף לא בכל עבודה מתאימה אחרת. בית-משפט קמא, שהאמין לגרסתו, מצא לבסוף כי יש לזכותו על אובדן השתכרות מלא עד למועד מתן פסק הדין, ומאז ואילך לפי שיעור של 40% גריעה מכושר ההשתכרות ("נכות תפקודית" בלשון פסק הדין).

3.        שלושה מומחים רפואיים מונו על-ידי בית המשפט: מומחה בתחום האורטופדי, מומחית בתחום הפסיכיאטרי ומומחה בתחום אף-אוזן-גרון. המומחה בתחום האורטופדי מצא הגבלה מסוימת בתנועות הצוואר והגב התחתון, על-כן המליץ לקבוע לתובע 8% נכות לצמיתות, מהם 3% בשל הפגימה בצוואר ו-5% בשל הפגימה בגב התחתון. המומחית בתחום הפסיכיאטרי מצאה בחוות-דעתה, כי עובר לתאונה סבל התובע מפגימה פסיכיאטרית בשל אירוע שקרה לו במהלך הפרות הסדר הציבורי, הידועות בכינויין "האינתיפאדה הראשונה". לאחר שבחנה את תלונות התובע והתייחסה לכל הפרטים הרלוונטיים, המליצה לבסוף להעניק לו 25% נכות פסיכיאטרית לצמיתות, שמתוכם 12.5% נכות ייזקפו על חשבון התאונה ואילו יתר 12.5% אחוזי הנכות ייזקפו על חשבון מצבו הקודם. המומחה בתחום אף-אוזן-גרון התייחס לטענות התובע באשר לסחרחורות, ליקויי שמיעה וטינטון. הוא לא מצא כי יש לקבוע נכות בשל הסחרחורות וליקויי השמיעה הנטענים. לעומת זאת מצא הצדקה לקביעת 10% נכות לצמיתות עבור הטינטון, זאת לאחר שהתיאור אשר נמסר על-ידי התובע מאפיין את התופעה בצורה מדויקת. כידוע, טינטון היא פגימה שאינה ניתנת לאבחנה באמצעים אובייקטיביים, ועל-כן יש משקל ניכר לאמון שנותן הרופא הבודק בתלונות הסובייקטיביות של הנבדק. מובן שלאחר מכן נדרש אמון זה לעבור גם את כור ההיתוך של בית המשפט. בענייננו זכה התובע לאמון מלא בעיני כל הגורמים.

           למרות שהחישוב המשוקלל של הנכויות הרפואיות אשר נקבעו למערער מוביל לשיעור של 27.5%, קבע בית-משפט קמא כי הנכות הרפואית עומדת על שיעור של 38%, זאת לאחר שמצא לזקוף את כל הנכות הפסיכיאטרית הנוכחית על חשבון התאונה, אף שמחציתה נקבעה כאמור לנוכח המצב הקודם. הטעם שניתן לדבר פורט בפסק הדין כהאי-לישנא: "מדברי ד"ר דורסט עלה שהתאונה היא בבחינת 'גולגולת דקה'. התובע היה במצב חרדתי נתון, שאפשר לו תפקוד רגיל. הוא המשיך לעבוד ולהשתכר למחייתו וניהל אורח חיים תקין עד התאונה. הפגיעה בתאונה, על רקע מצב זה, הפכה לחמורה יותר והביאה את התובע למצבו כיום" (עמ' 4 לפסק הדין). ניכר שמדובר בהשלכות תפקודיות של הנכות, על רקע המצב הקודם, ובעיקר לגריעה מכושר ההשתכרות, ולא בנכות הרפואית, ככזו. משנקבעה הנכות הרפואית האמורה, התייחס בית המשפט לנכות התפקודית של התובע. בהתחשב במכלול הנתונים שהונחו לפניו, קבע כי נכות זו, ולמעשה הגריעה מכושר ההשתכרות, עומדת על שיעור של 40%. יצוין, כי לפני בית-משפט קמא הונחה תעודה, אשר לטענת התובע יש בה כדי להעיד על-כך שהוא איננו מסוגל לנהוג עוד בכלי רכב, מכיוון שהוועדה הפנימית של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים החליטה על אי כשירות רפואית לנהיגה בכל רכב, והמליצה בהתאם למשרד הרישוי.

4.        על יסוד הנתונים האמורים נפסקו הפיצויים בראשי הנזק השונים. בסיס השכר הועמד על סך של 15,798 ש"ח, לאחר ניכוי 25% מס הכנסה, זאת על יסוד ממוצע של שלושת חודשי ההשתכרות האחרונים, עובר לתאונה. לשלוש השנים הראשונות נקבע כאמור הפסד שכר מלא. לעתיד, עד גיל 67 (29 שנות עבודה), נקבע הפסד על בסיס גריעה של 40%. כמו-כן נפסק לתובע כאמור נזק שאינו נזק של ממון בהתאם ל-38% נכות ויומיים אשפוז, וכן סכומי פיצויים נוספים לנזקים משניים, כגון הוצאות לטיפולים וכדומה. לבסוף הורה בית המשפט לעכב סך של 1,855,042 ש"ח, עד לבירור זכויות התובע במוסד לביטוח לאומי.

5.        על פסק הדין האמור הוגשו שני הערעורים המונחים לפנינו. המחלוקת העיקרית העולה משניהם מתייחסת לבסיס השכר ולגריעה מכושר ההשתכרות, אף שבאי-כוח הצדדים עמדו בטענותיהם על פרטים נוספים שנקבעו בפסק הדין. להלן נתייחס לטענות העיקריות המחייבות לדעתנו ליבון ובירור, ופירושו של דבר שאת כל יתר טענות באי-כוח הצדדים מצאנו לנכון לדחות.

6.        הנושא הראשון נוגע לבסיס השכר. בא-כוח המערערות בע"א 5778/04 (להלן: "המבטחות") הציע לקבוע סכום של 14,000 ש"ח ואילו בא-כוח התובע תמך בסכום כפי שנקבע בפסק הדין (15,798 ש"ח). בחנו את טענות באי-כוח הצדדים, ונראה לנו כי לעניין בסיס השכר, לא ניתן להסתפק בממוצע השתכרות של שלושה חודשים שלפני התאונה, כפי החישוב שנערך בפסק הדין. בדיקה המתפרשת על שנה וחצי מובילה לכך שרמת ההשתכרות הממוצעת של התובע בערכים להיום, עומדת על שיעור של 15,300 ש"ח, ועל-כן נראה לנו כי סכום זה צריך לבוא חלף הסכום שנקבע בפסק הדין.

           אכן, סכום בסיס השכר צריך להיקבע בהתאם להשוואה שבין פוטנציאל ההשתכרות של הניזוק במומו ובין פוטנציאל השתכרותו אלמלא מומו (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ,פ"ד נא(1) 529, 538 מול ד'-ה'; ע"א 488/87 המרמן בע"מ נ' חסן,פ"ד מג(3) 810, 818 מול ג'-ד'). לפיכך, ההשתכרות ערב התאונה אינה קונקלוסיבית למסקנה. עם זאת נראה, כי כנהג רכב כבד - מהסוגים הגדולים ביותר, תחום עיסוק שבו אין נהגים מבוגרים רבים - הגיע המערער לפסגת פוטנציאל השתכרותו או בקרבה לפסגה זו. מכל מקום, לא הוכח שהוא היה צפוי להעלאות במשכורת, זולת אלו הנובעות מוותק. מנגד לכך, החישוב בפסק הדין על יסוד בסיס השכר ערב התאונה נעשה עד לגיל 67. לפיכך, הממוצע הסביר הוא רמת ההשתכרות בשנה-שנתיים הקודמות לתאונה, כפי החישוב דלעיל.

7.        מחלוקת נוספת נתגלעה בין הצדדים באשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. בעוד שהתובע טען לגריעה העולה על 40% שנקבעו בפסק הדין, סבור בא-כוח המבטחות כי השיעור המרבי צריך לעמוד על 20% בלבד. התשובה למחלוקת האמורה צריכה להיגזר גם מהתשובה לשאלה, האם התובע מסוגל לנהוג בכלי רכב בכלל ובכלי רכב כבדים בפרט. אם הוא מוגבל בנהיגה בכלל, הרי לאור גילו, השכלתו ויתר נתוניו, מקובל עלינו שיקשה עליו למצוא מקום עבודה חלופי ועל-כן שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות צריך להיות גבוה יותר מאשר זה שנקבע בפסק הדין. לעומת זאת, אם הוא מסוגל לנהוג בכלי רכב - אף אם קטנים מאלה בהם נהג בעבר - הרי באפשרותו למצוא עבודה חלופית מניחה את הדעת, ומכאן שנזקיו מצומצמים יותר. מדברי המומחית, ד"ר דורסט, מתעורר ספק אם ועד כמה התובע מסוגל לנהוג בכלי רכב כבד, זאת לנוכח העובדה שהוא נזקק לתרופות פסיכיאטריות היכולות להשפיע על ערנותו. לא כל אדם מגיב לתרופות אלו באותה דרך, ולא לכל אחד ניתן להחליף את התרופה בתרופה אחרת, קלה יותר (ראו בעדותה, בין היתר בעמ' 8 ו-10 לפרוטוקול הדיון בבית-משפט קמא, מיום 2.6.04). המומחית התייחסה גם לנהגים מקצועיים אחרים כמו נהגי אוטובוס, הנדרשים לתרופות פסיכיאטריות. מגרסתה עולה כי אין כל בטחון שבשל המצב הרפואי של התובע הוא יוכל להמשיך לנהוג בכלי רכב כבד.

           עיקר המחלוקת בנושא האמור סבה על החלטת הוועדה הפנימית של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. לפי המסמך הראשוני שהוגש לבית-משפט קמא וסומן ת/8, התובע הוגבל באופן זמני בנהיגה ברכב כבד. לאחר מכן הוגש אישור נוסף שלפיו מומלץ למנוע לחלוטין את נהיגתו בכלי-רכב כלשהו. על-כך יצא קצפן של המבטחות, משום שהמסמך לא התקבל כראיה בדרך המקובלת ועל-כן גם לא התאפשר להן לחקור את התובע ועדים נוספים, באשר למשמעותו והשלכותיו. כמו-כן לא הוצגה ראיה כיצד נהגה רשות הרישוי לנוכח המלצה זו. ואכן, בטענות אלו יש ממש, אלא, שאנו סבורים כי בתוצאה שאליה הגיע לבסוף בית-משפט קמא בפסק-דינו, יש כדי ליתן מענה ראוי לשקלול שבין הסיכון הניצב לפני התובע - לפיו הוא באמת יהיה מוגבל בנהיגה לאורך כל ימי חייו, או לפחות לתקופה ממושכת - ובין האפשרות שלפיה ההגבלה תהיה קצרה והוא יוכל יהיה לשוב לנהוג, לפחות בכלי רכב קלים ובינוניים. אכן, השופטת המלומדת הניחה בפסק הדין, כי "התובע אינו יכול לשוב ולעבוד כנהג משאית, או כנהג בכלל" (סימן 7 בעמ' 10 לפסק הדין). לו אלה היו פני הדברים, כי אז  הייתה הצדקה להלנות התובע על השיעור הנמוך של אחוז הגריעה מכושר ההשתכרות, בשים לב לגילו, נכותו והאפשרויות המצומצמות העומדות לפניו למציאת עיסוק חלופי ברמות השתכרות גבוהות. ואולם, לא שוכנענו כי התובע הוכיח מגבלה מוחלטת כאמור. כל שעלה בידו להראות היה אך קיומו של סיכון מסוים לאפשרות זו. לנוכח האמור, לא מצאנו הצדקה להתערב בממצא שנקבע בפסק הדין, באשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. שקלנו אם לא יהיה נכון להורות על החזרת התיק לבית-משפט קמא להשלמת הדיון בנושא, ולבסוף הגענו למסקנה כי ניתן לקיים את התוצאה כמות שהיא. הטעם לדבר מבוסס בעיקרו על-כך, שבכל מקרה לא ניתן יהא לדעת מה יצפון העתיד בנושא, ובכל מקרה בית המשפט יידרש להערכה של הסיכויים כנגד הסיכונים.

           בנסיבות האמורות, חישוב הפיצויים לנזקי העתיד ייעשה כפי שנקבע בפסק הדין, אולם על בסיס השכר בהתאם לסכום שאותו קבענו לעיל.

8.        המבטחות טענו גם כנגד גובה הפיצוי אשר נפסק בשל הפסדי השתכרות בעבר. כזכור, בית-משפט קמא פסק לשלוש השנים בעבר הפסד השתכרות מלא. טענות המבטחות לעניין זה מתחלקות לשתיים: האחת, באשר לחצי השנה הראשונה שבה שולמו לתובע תשלומים באמצעות המעביד כמעביד מורשה; השנייה, באשר להפסד המלא בשנתיים וחצי הנותרות, שכן לטענת המבטחות לא הייתה הצדקה לקביעת הגבלה מוחלטת במשך תקופה כה ממושכת. לעניין הראשון הוסכם למעשה בין באי-כוח הצדדים, כי הסכום ששולם על-ידי המעבידה ינוכה במסגרת הניכויים, על-כן אין רלוונטיות אם סכום זה יכונה "משכורת" או "דמי פגיעה", ואנו מורים על ניכוי סכום זה - ככל שהוא אינו נכלל בסכומי הניכויים שנקבעו בפסק-דינו של בית-משפט קמא. באשר לטענה השנייה, לא מצאנו הצדקה לסטות מקביעת הערכאה הקודמת. אין ספק כי ההשלכות של הפגיעה מהתאונה על התובע הן קשות, בכל הנוגע ליכולת השתכרותו. הוא לא עבד בכל התקופה של העבר ובית-משפט קמא מצא שהוא אמין, ואף עשה ניסיונות מספיקים כדי למצוא מקומות עבודה במצבו. לנוכח ממצא זה, אין אנו סבורים כי ראוי להפחית את סכומי הפיצויים שלהם זכאי התובע עבור העבר.

9.        לעניין הנזק שאינו נזק של ממון - צודקות המבטחות בטענתן שהחישוב של הנכות הרפואית שגוי, שכן בית-משפט קמא זקף גם את הנכות הקודמת לתאונה כחלק מן הנכות שנגרמה בתאונה. הנכות הרפואית נקבעת על-פי מכלול הנכויות שנגרמו בעטיה של התאונה ובענייננו, בשיעור של 27.5% בלבד. בהשלכות הנכות הקודמת ניתן להתחשב רק באשר לקביעת הנכות התפקודית, והגריעה מכושר ההשתכרות. לפיכך יש לתקן את פסק הדין בהתאם, ולהפחית את הסכום עבור ראש נזק זה. מכל מקום, לעקרון "הגולגולת הדקה" אין מקום באשר לקביעת שיעור הנכות הרפואית, כמשמעה בתקנה 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976.

10.      סכום שכר הטרחה בבית-משפט השלום יופחת בהתאם לתוצאה שאליה הגענו בפסק-דין זה. בכל יתר חלקי פסק הדין לא יחול שינוי.

           במכלול נסיבות העניין, לא מצאנו לנכון להורות על צו להוצאות בערעורים, ועל-כן אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' בניסן תשס"ה (17.4.05).

המזכירות תשלח אל באי-כוח הצדדים העתקים של פסק-דין זה.

  ש ו פ ט                                   ש ו פ ט                                   ש ו פ ט ת